חורף 1973-4 היה מהחורפים הקשים שידעה מדינת ישראל ב- 100 השנים האחרונות. אל התוגה הלאומית של אחרי מלחמה שהחלה בהפתעה והסתיימה אמנם בהישגים צבאיים, אך במחיר כבד מאד, נוסף גם הקושי של צבא שכולו פרוס בשטח, סדיר וכוחות מילואים רבים, בתקופה של מזג אוויר קשה ביותר.
צבא סדיר ומילואים זה התמודד מול מלחמת התשה בגזרות מצרים (מלחמת התשה שהסתיימה בהסכם הפרדת כוחות בינואר 1974) וברמת הגולן, מלחמת התשה שהסתיימה ב- סוף מאי 1974 בהסכם הפרדת כוחות.
במקביל להתשה ומוכנות לחידוש המלחמה, התבצע מהלך בניין כוח מואץ לשיקום הצבא , מילוי השורות ואיוש אמל"ח רב שהגיע מארה"ב.
גדוד 82 היה שותף בכל הפעילויות הנ"ל תוך שהוא נמצא בחזיתות המובלעת ורמת הגולן שהיו פעילות וגועשות, ובתנאי מזג אוויר קשים בחלק ניכר מהתקופה, נלחם מצד אחד ובונה עצמו מחדש, כולל מינוי מג"ד ו-מ"פים חדשים ובעלי תפקידים נוספים לאורך כל שדרת הפיקוד, משחרר חיילים ותיקים וקולט חדשים שעברו אימוני טירונות , מקצועות ו-צמ"פ בערך בשליש מהזמן המקובל, משקם הטנקים ועוד.
ההקמה מחדש של הגדוד:
תמצית עפ"י המג"ד יאיר נפשי (שיחה ב- 23 ינואר 25) :
במהלך המלחמה, גדוד 74 מחט' 188 , שהיה פרוס בגזרה הצפונית, הוכפף לכל אורך המלחמה לחטיבה 7. בסוף המלחמה, גד' 74 שסיים בתל שמס, והיה שחוק מאד, ירד למנוחה והתארגנות בכפר בלום.
מח"ט 7 מודיע בשלב זה ליאיר נפשי שהוא הופך להיות מג"ד 82 , גדוד שיוקם מחדש. נפשי מתעקש לקרוא גם לגדוד המחודש 74, ומציע לקלוט בו את אנשי גדוד 82, ואולי אף לקרוא לגדוד : 78 (ממוצע בין 74 ל- 82…).
בפועל יושבים באותו מחנה הקבע של גד' 74 , גם גד' 74וגם גד' 82.
נפשי מדבר על הקמה מחדש של 188 עם אנשי גדוד 74, אך מח"ט 7 מתעקש על הקמה מחדש של גד' 82 בחטיבה 7. צוותי 74 נשלחים ל- 188 ומתמנה להם מג"ד חדש: חיים ברק, לשעבר מג"ד 82. נפשי הופך זמנית למג"ד 82 עד שבמהלך דצמבר 73 מתמנה למג"ד 82 רס"ן חגי רגב המנוח, שהיה במלחמה ק. אג"מ חט' 7 ולימים תא"ל. נפשי חוזר לחטיבה 188 כסמח"ט.
כמפקד גדוד 82 מונה אפוא רס"ן חגי רגב, ולסגנו מונה מ"פ א', אלי גבע.
לתפקיד מ"פ א' מונה בדצמבר 1973 אבינועם ברוכין, במלחמה קמב"ץ חטיבה 7, ואשר במאי 1974 הוחלף זמנית ע"י דורון ביבר. מקייץ 74: מונה מאיר דגן המנוח, שהגיע מהסבה לשריון שנעשתה אז לקציני חי"ר בסדיר ומילואים.
מ"פ ב' , יעקב צ'סנר הועבר בשלהי 1973 לתפקיד סמג"ד 53 בחט' 188. במקומו מונה אלי מיס.
מ"פ ג', מאיר זמיר, מונה לתפקיד סמג"ד 75, גדוד שהוסב מגד' חרמ"ש מוקטן לגד' טנקים רגיל.
כמ"מ ל-זמיר מונה בדצמבר 74 סגנו במלחמה, מאיר אבירם/אברמוביץ' , שהוחלף בראשית ינואר 74' ע"י הסמ"פ דובי פאוסט, עד הגעת יצחקי חן להיות מ"פ הקבוע, בעת שהפלוגה הייתה בצומת מעץ, בשלהי ינואר 74.
שינויים בהיקף דומה היו גם בתוך הפלוגות, במפקדים ואנשי צוות, מה שכמובן חייב למידה מהירה שכן במקביל מתנהלת מלחמת התשה מורכבת מהפגזות יומיות ומעת לעת פשיטות קומנדו סורי, ויש להיות מוכנים לחידוש המלחמה המלאה .
מעט על קורות הגדוד בעת ההיא, הסמג"ד אלי גבע :
לאחר שיאיר נפשי חזר מתפקיד מג"ד זמני של גד' 82 לתפקיד סמח"ט 188, נכנס חגי רגב לתפקיד המג"ד. אלי גבע ראה כמשימה חשובה ומרכזית לחנוך את המפ"ים החדשים בכל 3 פלוגות הגדוד, שלמעט מ"פ א', היו אנשי שריון חדשים, גם אם וותיקים בצהל. לכן הוא הרבה בסיורים בין הפלוגות.
כפי שיפורט בהמשך הפרק, כשירות הגדוד לא הייתה טובה באותה עת, בעיקר בשל שדרת פיקוד שרובה חדש לגמרי, ואנשי צוות לא מעטים שבאו עם הכשרה מקוצרת.
פירוט מצב הפלוגות
- פלוגה א - נובמבר 1973- מאי 1974
כאמור, המ"פ מהמלחמה, אלי גבע, מונה כסמג"ד 82. בערך כחודש לאחר המלחמה. את מקומו עד מאי 1974 מילא אבינועם ברוכין, קמב"ץ חטיבה 7 במלחמה. במאי מונה דורון ביבר ל-מ"מ מ"פ (גידי מקלף מונה ל-סמ"פ), ובקייץ כבר היה מאיר דגן המנוח. מפקד מנוסה מאד, אך טנקיסט חדש.
[יש להשלים עוד טקסט]
- פלוגה ב' - נובמבר 1973 – מאי 1974
פלוגה ב' קלטה לתוכה את אנשי הצוות הנח"לאים הנותרים מפלוגה ד' שחדלה להתקיים כמסגרת כבר בבוקר יום א', 7 אוקטובר.
בסוף המלחמה נערכה הפלוגה בגבול החדש במובלעת , בקרבת תל מרעי. בהמשך נובמבר, הפלוגה העברה תחילה למחנה זמני בבית ספר סורי ב-חאן-ארנבה ובמחצית השנייה של נובמבר , ביום שישי בערב, לילה גשום במיוחד, חזרה הפלוגה מהמובלעת למחנה נפח, עם כלל גד' 82, בהובלת המג"ד יאיר נפשי, להתארגנות שתימשך עד ינואר 1974.
התקופה בחאן-ארנבה ובנפח , שלהי נובמבר 1973 עד ראשית ינואר 1974, הייתה בעיקר למנוחה, טיפול בטנקים ואיוש מחדש., ללא פעילות מבצעית נוספת בשל מיעוט יחסי של אירועים מבצעיים.
בראשית ינואר , עברה הפלוגה, עם כל גדוד 82, לפריסה במרחב צומת מעץ. ימים לא קלים שאופיינו בכמה תחומים : ריבוי הפגזות יומיות של הסורים; פריסה בלילות מחשש הפגזות ותקיפות קומנדו, ובעיקר בימים רבים ומושלגים שחייבו השארות במבנים בהם שוכן הגדוד.
הטנקים עמדו בחניונים פלוגתיים, מכוסים ברזנט כנגד הגשם והשלג, כיסוי שהיה על הצוות להסיר בכל הקפצה על הטנק, וכאלה לא חסרו. היציאות הביתה היו מועטות, בצוותים מלאים : כל פעם צוות אחר יוצא ללילה בביית וחוזר למחרת. בכל פלוגה היה צוות רזרבי שמילא את מקום הצוות שיצא. כך למשל, גידי מקלף ורפי סימינובסקי יצאו לראשונה לביתם במחצית נובמבר , וגם זאת ללילה אחד. רפי זוכר כי באחת היציאות הגיע קרוב משפחה מחו"ל שרצה לתרום לפלוגה, ורכש טלביזיה חדשה שהובאה ע"י רפי לפלוגה.
סגן מרמור המנוח זכר כיצד שפכו מיים רותחים על חלקים חשובים בטנק כדי להמיס את הקרח, שחזר כעבור זמן קצר למצבו הקפוא.
לאחר כמה שבועות בצומת מעץ, עבר גדוד 82 למרחב נסג', שם התמקמו מפקדת הגדוד ופלוגה ב' בבי"ס סורי נטוש, ואילו פלוגה ג' נפרסה בתל ענתר. ( פלוגה א : ???.) .
ההערכות במרחב נסג' הייתה למשך כחודש. לרבים זכורה כמות הבוץ שם שכיסתה את הזחלים כמעט עד גובה תא הנהג.
נקודה מעניינת, מקדימת ראות בעשרות שנים:
צ'סנר, מ"פ ב' החליט אחרי המלחמה לחלק אחרת את מחלקות הטנקים : להציב בכל מחלקה 2 טנקים בלבד, וליצור מחלקה רביעית + גור מ"פ עם טנק מצוייד כמו טנק מ"פ למקרה שהמ"פ ייאלץ להחליף טנק. צה"ל נהג כך עשרות שנים מאוחר יותר !
את הנח"לאים שחזרו למסלול הנ"ל באפריל-מאי 1974, החליפו עתודאים שעברו הכשרה מקוצרת ושובצו בשריון. רפי סימינובסקי זוכר צעירים עם "ידיים של פסנתרנים", ולחלקם חוסר התאמה מוחלט למקצועות השריון…
- פלוגה ג' - נובמבר 1973 – מאי 1974
פלוגה ג' , "טייגר", סיימה המלחמה במוראל גבוה וביטחון רב בעצמה. עם שאר הגדוד הגיעה במחצית השנה של נובמבר 1973 לכחודש וחצי במחנה נפח. בסיום התקופה, בראשית ינואר 1974, בוצע לראשונה במרחב סינדיאנה אימון גדודי קצר של מספר שעות אחה"צ – ערב, ללא אש, עם המג"ד והמפ"ים החדשים.
במבט לאחור, נראה כי אימון קצר זה מסמן את חזרת גדוד 82 למסגרת מבצעית עם שלד מפקדים חש ורמת אימון מסויימת, ראשונית בלבד לצוותים חדשים רבים..
לאחר מכן הגדוד יצא לקו , כאשר המפג"ד נערך בנסג', ופלוגות הגדוד במרחב. פלוגה ג' נערכה תחילה בצומת מע"צ, לכמה שבועות שכללו ימים רצופים של שלג, הפגזות יומיות של הסורים ומעט אימוני צוות.
באותם ימים הגיע לפלוגה מ"פ חדש , בוגר הסבה לקציני חי"ר,: יצחקי חן. לאחר מכן , בשלהי ינואר 1974, הפלוגה נערכה מחדש, בין תל ענתר ותל עלקיה, מאחור, במגנן. האזור היה הפינה הדרום-מזרחית של המובלעת, כאשר הסורים צופים על כל המרחב מתל-חרה שנמצא מערכה יותר, קרוב לגבול הבינ"ל, ומטווחים משם היטב את כל מרחב נסג'.
הפלוגה ידעה מחדש הפגזות ולראשונה גם ימי קרב, חלקם יזומים, בהם עלו הטנקים לעמדות וירו לעבר מטרות צבאיות של סוריה לטווחי 1500 – 2500 מ'. הימים היו אינטנסיביים ביותר: בשעות היום מוכנות להפגזות יומיות וכאמור, מעת לעת ימי קרב, ובלילות : יציאה לחניוני לילה מחוץ למגנן, כאשר יחידות חי"ר סדיר/מיל' שוכבות במארבים מסביב מחשש לפשיטות קומנדו סוריות. בטנק עצמו היו שניים ערים ושניים ישנים, עם פגז בקנה וכיוון התותח בעזרת בועית.
ימים ספורים אחרי שעזבנו את תל ענתר והוחלפנו ע"י פלוגה מגדוד 77, בשלהי פברואר 1974, הייתה פשיטת קומנדו בלילה על המגנן.
המגורים במגנן בתל ענתר היו במכולות תובלה ימיות שהובאו אז לראשונה מוסבות למטרת לינה. לחיילים היו 2 מכולות גדולות, לסגל המט"קים מכולה קטנה וכך לקצינים.
למרות הלחצים האווירה הייתה טובה וחברית, האוכל סביר והמוראל טוב. היציאות הבייתה היו מועטות ביותר, אחת ל-3 עד 4 שבועות. בתוך המגנן היה בוץ רב, תוצאת הגשמים הרבים באותם ימים. כמו בנסג', גם כאן : לא אחת הבוץ הגיע לגובה "הכנפיים" של הטנק, והמשמעות: זחלי הטנק ופלטות הבזוקה מכוסים בבוץ. קיבלנו אז ציוד מיוחד לחורף, כולל מעילי דובון אמר', ונעליים עם בידוד למטה כדי להקל על הקור העז.
בצומת חאן ארנבה הוקם במבנה סורי לא גדול מתקן שכונה "בית התענוגות": הגענו אליו אנשי הצוות והמפקדים, שם קיבלנו מקלחת מיים רותחים, ובסיום הרחצה קיבלנו סרבל ולבנים חדשים, וארוחה קלה וטעימה וחזרה למגנני הטנקים. אירוע שנמשך כשעה לכל היותר, ואשר חזר על עצמו מדי פעם וזכור לטובה. ככלל, מקלחות היו אז מצרך נדיר. הסמג"ד אלי גבע זוכר כיצד הורה לכמה מהגדוד "להשיג" מקלחות מאולתרות שהיו לאחד מגדודי התותחנים בסביבה, והדבר התגלה ולא צלח… אלתורי המקלחות נמשכו.
בשלהי התקופה במובלעת, מפקדת חטיבה 7 ועימה גד' 82 נפרסו במרכז חאן-ארנבה ושהו שם עד תום ההתשה עם סוריה. את ליל הסדר של פסח תשמ"ד ציינו בחאן-ארנבה.
כשירות הגדוד
אליבא דקצינים רבים יחסית ששוחחתי עמם לצורך כתיבת פרק זה:
הגדוד כאמור לא היה בכשירות מספקת למלחמה, מהסיבות שצויינו:
- שדרת פיקוד חדשה לגמרי: מג"ד, סמג"ד, 3 מ"פ ועוד רבים בדרגי פיקוד נמוכים יותר.
- לצד זאת, העדר אימונים לרמות הנמוכות והכשרות מקוצרות ובלתי מספיקות. העדר אימונים נבע ממכלול סיבות : הן מבצעיות כגון הפגזות רבות ומוכנות לחידוש מלחמה בהיקף מלא,, והן אחרות : תנאי מז"א קשים בימים רבים. כך למשל, זוכר גידי מקלף, מ"מ בפלוגה ב' כי בהיות הגדוד בנפח בדצמבר 73, הייתה הקפצה באיזה מוצ"ש לתל יוסיפון. הפלוגות יצאו במהירות, אך אחד המ"פ נסע לכיוון הפוך מהנדרש, עד שהסמג"ד אלי גבע יצא לחלצם ולהביאם למקום הנדרש.
- נראה כי הכשירות הטכנית של הגדוד הייתה טובה מזו של כשירות מרבית הלוחמים. מספר ברוך לויטין, אז סרן ו-ק. חימוש הגדוד עד אפריל 74:
"אחת הבעיות הגדולות : מחסור בחלקי חילוף. כדי לצמצם הבעיה, הנחיתי את החוליה הגדודית לפשוט על טנקים ישראלים פגועים ולפרק מהם חלקים דוגמת מתדיין, גלגלי הינע, וכו' ".
המחסור החל כבר ביציאה למלחמה בשל היות המחסנים סגורים בערב יוה"כ, והתנגדות מנהלי המחסני לפתוח אותם ביום הצום. - לצד זאת, מוערך בדיעבד כי המוראל בגדוד היה סביר , בהתחשב בכלל הנסיבות: אחרי מלחמה עם אבדות רבות, קשיי התיפקוד בצל הפגזות יומיות ותנאי מז"א, וכמובן תנאי מגורים קשים : אוהלי שריון מהירי הקמה (איגלו) בשהייה בתל מרעי; מבנים סורים בצומת מעץ, חאן ארנבה ונסג'; מכולות ימיות מוסבות למגורים בתחל ענתר. לא מעט לילות עברו בשינה בטנק מחשש לפשיטות קומנדו סורית, תוך אבטחה קרקעית של יח' חי"ר בסדיר ומיל'.
מוסיף שלומי ציפורי, ע' קח"ש 82 במלחמה והקח"ש מאפריל 1974:
הכשרות החירום אחרי המלחמה
הצורך למלא השורות מחדש אחרי המלחמה, לאור שיעורם הגבוה של ההרוגים, הפצועים ונפגעי ההלם, חייב מתכונת חדשה להכשרות אחרי המלחמה.
לגדוד הגיעו אנשי צוות שהתגייסו בקיץ ועברו טירונות עד המלחמה, אך מייד אחריה החלו בהסבה מקוצרת של כחודש להכשרה כאנשי צוות טנק. בראשית ינואר 1974 הגיעו אף מגויסי נובמבר 1973 שכל הכשרתם, טירונות + מקצועות + צמ"פ ארכה מעט יותר מחודש.
הצירוף של מ"פים מוסבים חדשים חסרי כל ניסיון בלחימת שריון, עם מ"מ ומט"קים שעברו הכשרות בנות חודש (!) במקום כחצי שנה לקצינים (בה"ד 1 + קורס קציני שריון), ולמט"קים (חודש במקום 3 חודשים), השפיעה רבות על הכשירות בפועל.
הסבות לשריון והכשרות החרום המקוצרות החלו מייד אחרי המלחמה. לקורסי מט"קים נשלחו לכל קורס כ-3-4 אנשי צוות מהגדוד שלחמו במלחמה, ולקורסי קצינים נשלחו מט"קים ותיקים שלחמו במלחמה.
כל ההכשרות היו בסיני במסגרת חטיבה 460 :
- ברפידים היו קורסי המט"קים במסגרת גד' 198,
- בביר תמדה קורסי הקצינים במסגרת גד' 196.
- המיועדים לקורסים נשלחו מנפח באוטובוס צבאי, בנסיעה ישירה והוחזרו כך, או בטיסות למחניים.
סיפורו של רונן בר-אוריין ממחיש מה היו הכשרות החרום שאחרי המלחמה :
טרם המלחמה, היה מט"ק וותיק בפלוגה ד' ובסמוך למלחמה מונה כ- סמב"ץ.
אשר על כן, רק בשבת 6 אוקטובר יצא ממחנה נתן צפונה, השיג טנק וצוות ויצא להילחם בעמק הבכא עם פלוגה ג', שפעלה במקביל, עם פלוגה א, לצד גדוד 77. עם פלוגה ג', טייגר, סיים רונן את המלחמה.
מייד לאחריה, בינואר 1974, הוצא רונן לקורס קציני שריון מזורז של כחודש בביר תמדה, ללא הקורס הראשוני בבה"ד 1. לאחר כחודש וקבלת דרגת סג"מ, חזר לגדוד כ- מ"מ בפלוגה א', משם יצא בקייץ 74 לבה"ד 1 במסלול קצר, וחזר שוב לגדוד כממלא מקום סמ"פ ובהמשך ממלא מקום מ"פ.אז שוחרר וכבוגרי לחימה רבים בטנקי שוט-קל הוסב לטנקי פאטון, שהגעו אז במאות רבות מאד, לעוד עשרות שנות מילואים.
אירוע החרמון:
חטיבה 7 החלה בהצבת מחלקת טנקים קבועה בחרמון בשלהי החורף שאחרי המלחמה.
גידי מקלף, מ"מ מפלוגה ב' שנפצע באימון בטנק בינואר 74, אושפז וחזר במרץ לאחר ההחלמה בבית-קיי בעכו, התבקש ע"י מג"ד 82 חגי רגב לפקד על מחלקת טנקים בחרמון.
מחלקה זו תוגברה במחצית אפריל 74, במקביל לשיפור במזג האוויר ועליה בסבירות פשיטות קומנדו, ע"י שאר פלוגה א' של גד' 82.
בליל ה 2/5/74 הייתה פלוגה א' פרוסה בשלוש נקודות בחרמון הסורי:
- 3 טנקים בפיקודו של גידי מקלף ליד מוצב הפיתולים. מוצב הפיתולים נמצא בצומת של דרכים כאשר אחת מובילה לסוריה (דרכה שלחו הסורים טנקים לכיבוש מוצב הפיתולים בתחילת 74), השניה לשיא החרמון, והשלישית לכיוון ישראל.
- 4 טנקים בפיקודו של המ"פ אבינועם ברוכין במחצית הדרך בין מוצב הפיתולים לבין שיא החרמון (המערה).
- 4 טנקים בפיקודו של דורון ביבר בשיא החרמון – בשעות הלילה התקבלה קריאה בקשר מכוח הנדסה כי חולית קומנדו סורי עברה לידם והיו חילופי אש.
זמן מה לאחר מכן תקפו כוחות הקומנדו הסורי את עמדות כוח הטנקים בפיקודו של ברוכין. הטנקים שהיו בתוך מחפורות השיבו אש במקלעים בלבד.
הטנק של ברוכין נפגע מ RPG ומיד לאחר מכן נתן ברוכין פקודת ניתוק מגע. הטנק של ברוכין והטנק של נלוס ניתקו מגע. נלוס עצמו נפצע מכדור שפגע בכבד, ומת לאחר כ 20 דקות.
הטנק של רפי בנבנישתי לא הצליח לצאת מהמחפורת עקב תקלה טכנית והצוות נלחם (רפי נפצע ומת כעבור יום בשבי הסורי) עד שנלקחו בשבי על ידי הסורים.
יש לציין שהנהג לא נלקח בשבי, רק התותחן שתפש את מקומו של רפי בצריח והטען קשר.