הפלוגה, יחד עם פלוגת חלמיש, עולים על תל שמס, ועוברים להיות תחת פיקוד גדוד 74 של יאיר נפשי מחטיבה 188. מתל שמס הם  מנהלים ירי על כוחות סורים למרגלות התל, ועל כוחות רגלים וטנקים שמנסים לכבוש חזרה את התל, וגורמים להם אבדות רבות.

הכוחות על התל סופגים הפגזות מתמידות שבאחת מהן, נפצע מט"ק 2א יצחק טובין מרסיס בידו, טובין חבש את עצמו ויותר מאשר חשש מחומרת הפציעה, חשש מזעמו של זמיר על כך שחשף את עצמו ולכן לא סיפר לו על כך.

רק למחרת, הגיע במקרה לתל, צוות רפואי, וטובין שידו התנפחה לממדים עצומים, פונה לבית חולים מבלי שדיווח על כך לזמיר.

מכאן ועד סוף המלחמה הגנה הפלוגה, יחד עם כוחות נוספים תחת פיקוד גדוד 74 על התל מפני התקפות חוזרות ונשנות של הסורים, כולל הפגזות כבדות שגרמו לנפגעים.

באחת ההפגזות, נפצע רונן בר אוריין, מט"ק 2ב בידו, וגם הוא כמו טובין, חשש מזעמו של זמיר ולא סיפר לו על כך. וכך כתב על כך לאחר שנים:

"מאיר זמיר שמר עלינו כעל קבוצת ילדים שבאחריותו, וידא שאף אחד לא מסכן את עצמו בעמידה גבוהה מחוץ לטנק, ומידי פעם איים שיירה באקדחו לעבר מט"ק שלא ימלא את הוראותיו, להיזהר ולהישמר. האמת, הפחד מזמיר לא היה קטן מהחשש מהסורים. כשחטפתי רסיס בגב כף היד, תוצאה של חוסר זהירות שלי ואי מילוי הנחיות, לא סיפרתי על כך כי פחדתי מתגובת זמיר יותר מאשר מהנזק הרפואי. חבשתי את היד ונשאתי את רסיס בידי 10 שנים עד שפרופ' אליק אבירם, חבר משפחה, הוציא אותו בשליפה. ויתרתי על המזכרת היחידה מהמלחמה".

עד הפסקת האש, נשארת הפלוגה על התל ומחלקה 1 נשארה בחרפא.