רס״ן דני פסח נפל במלחמת יום הכיפורים, ב־7 באוקטובר 1973, והוא בן 27 בלבד. חייו הקצרים היו מלאים בעשייה, מנהיגות ואהבת אדם. אף שחייו נגדעו באיבם, דמותו ודרכו הותירו חותם עמוק של אדם שחי מתוך בחירה מודעת, יושר פנימי ומחויבות עמוקה לאדם, לחברה ולמדינה.
דני גדל ברמת חן, בן להני וליובה, מפעילי התנועה הציונית, שעלו לארץ מצ’כוסלובקיה עם פלישת הנאצים. הוא גדל, כאח צעיר לעמוס, בבית חם, ערכי ותומך, שספג בו אהבת אדם, ציונות ואחריות אישית. כבר בילדותו בלט כמנהיג טבעי, רגיש לאחר, נוטל אחריות, עומד בפרץ. הוא היה ממקימי שבט צופי רמת חן, מדריך ומרכז שכבה, ״צופה שרוף״ שהערכים של נתינה חברות דוגמה אישית ואחריות היו עבורו דרך חיים.
בגיל 16 בחר, מתוך התעקשות פנימית עמוקה ולאחר מאבק לא פשוט עם הוריו, ללכת לפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה. בפנימייה התבלט במנהיגותו, בכישוריו, ביושרו ובחברותו, וסיים כחניך המצטיין של מחזורו. על טקס הסיום פיקד בנוכחות הרמטכ״ל יצחק רבין.
עם גיוסו לצה"ל בראשית אוקטובר בחר דני לשרת בחיל השריון. הוא תלה תמונות של טנקים מעל המיטה שלו בפנימייה ותמיד דיבר על האהבה שלו לחיל, לחטיבה ולגדוד. הוא עבר את כל מסלול ההכשרה, הקצונה והפיקוד בהצטיינות, ושירת בגדוד 82, חטיבה 7. השתתף במבצע סמוע, במלחמת ששת הימים כמ"מ, במבצע כראמה כקמב"ץ ובמלחמת ההתשה כמ"פ. מפקדיו העריכו אותו כ"קצין מצטיין, יעיל, מסור ואחראי, מקובל ואהוב מאוד על פקודיו, בעל הישגים גבוהים, אמיץ, מוכשר, פיקח, אחראי מאוד ובעל יזמה, מהימן ולויאלי". כמפקד היה אהוב ומוערך: קפדן, ישר, דורש – אך תמיד אנושי. חייליו אמרו עליו: “מחמיר, אבל צודק”. מפקדיו העידו על "קצין אוהב" – אוהב את משפחתו, את אנשיו ואת ארצו.
בתוך השירות הצבאי פרחה גם האהבה. דני ונירית, שהייתה קצינת ח"ן בחטיבה, הכירו, ונישאו בשנת 1970. נירית הייתה שותפה מלאה לדרך – באהבה, בדילמות, ובהחלטות הקשות. הקשר ביניהם התאפיין בעומק, בכנות, בפתיחות באהבה ובשותפות מלאה.
לאחר 5 שנות שירות אינטנסיביות, בשיא הקריירה הצבאית, מתוך הרצון להתפתח בכיוונים נוספים ונאמנות לערכיו, וחרף לחצים גדולים שהופעלו עליו להמשיך ולשרת, בחר דני להשתחרר ולצאת ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. זו הייתה החלטה אמיצה ולא מובנת מאליה. כאזרח, המשיך לתרום: לצד לימודיו בפקולטה למדע המדינה וסוציולוגיה, שימש כמדריך גדנ״ע וכמרכז שבט צופי בית הכרם, והמשיך לשרת במילואים בתפקידי פיקוד.
במהלך תקופה זו נולד בנו הבכור, איתי. דני היה אב גאה, נוכח ומעורב מאוד, כזה שמביט בילדו בהתפעלות ואהבה גדולה. האבהות מילאה אותו משמעות ושמחה.
למרות הנאתו הגדולה מהלימודים ואושרו הרב בחיק משפחתו הקטנה, הרגיש כי אינו עושה די בדאגו רק לעתידו שלו. לאחר לבטים קשים החליט בשלהי 1972, השנה השנייה ללימודיו, לחזור לשרת בצבא. היה לו קשה מאוד להיות רחוק ממשפחתו, אך הוא האמין שתפקיד זה צריכים למלא דווקא אנשים שבחרו בכך מתוך רצונם החופשי ומתוך הכרה מלאה בחובה המוטלת עליהם, ובהבנה עמוקה את מי הם משרתים. את שנת לימודיו השלישית עשה כאיש צה"ל. הייתה זו שנה לא עמוסה ביותר, והיה לו זמן להקדיש למשפחתו ולעסוק בדברים שאהב.
דני חזר לשירות פעיל ומונה לסמג״ד 82, חודשיים בלבד לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. בערב יום כיפור הגיע הביתה לדקות ספורות: חיבוק, נשיקה, מבט אחרון – ועלה עם הגדוד לרמת הגולן.
לאחר מסלול קרבות הירואי ומורכב נפל דני בבוקר היום השני למלחמה, כשהוא מוביל כח של שישה טנקים במהלך הקרבות הקשים על ציר הנפט.
לאחר מותו נולדה בתו, דנה, שלא זכתה להכירו – אך נושאת את שמו, את דרכו ואת רוחו.
דני היה אדם ומפקד שתוכו כברו: ערכי, ישר, חזק ועדין בו־זמנית. יפה תואר, כריזמטי, עם לב גדול, חוש הומור, אהבת חיים ואחריות עמוקה. מנהיג שדרש מעצמו לפני שדרש מאחרים. כזה שבוחר להיכנס אל "הזירה" – לא כי אין ברירה, אלא כי זו שליחותו.
מחנה משתא של גדוד 82, נקרא על שמו "מחנה דני" עד לסגירתו בשנת 2000.
דני ממשיך לחיות דרך ילדיו, נכדיו, נירית, משפחתו הרחבה, חבריו וחייליו הנושאים את זכרו בכאב, באהבה ובגאווה וממשיכים לספר את סיפור חייו ולהנחיל את ערכיו לדורות הבאים.
זכרו ממשיך להאיר כמצפן של אנושיות, מנהיגות ובחירה.