דניאל, בן תמר ומשה, נולד ביום ב' בכסלו תשי"ב (10.12.1951) במוסקבה שבברית המועצות. בשנת 1959 עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בקיבוץ ניר-דוד, שם צורף דני לקבוצת "רקפת". את לימודיו היסודיים סיים בקיבוצו ניר-דוד, ואחר כך עבר עם קבוצתו למוסד החינוכי "גלבוע", שם השלים את לימודיו התיכוניים. דני היה חסר מנוחה מטבעו ותמיד היה שרוי במצב של חיפושים – אחר היפה, הנכון, המושלם. הוא הצטיין בעירנות אינטלקטואלית, במחשבה עצמאית ובעמידה איתנה על דעותיו ועל אמונותיו. בקבוצת נירים היה דני פעיל מאוד ואף הדריך בקן של תנועת השומר הצעיר. אך אהבתו הגדולה ביותר הייתה האמנות. מגיל צעיר החל בגישושים ראשונים למציאת קווי יצירה אינדיבידואלים גם בתחום האמנות הפלסטית – בפיסול, וגם בכתיבת שירים וסיפורים. ספרה עליו מורתו: "בכל כיתה יש מספר תלמידים שבשעה שמורה מכין את שיעורו, הוא בוחנו בעיניהם. וכשעומדים בפני הכיתה, מחפשים זוג עיניים בהן נדלק הניצוץ ובשבילו כדאי המאמץ. בשבילי היה זה דני. זיק התמיד שבעיניו רמז לי שהנה יש מישהו שבשבילו יצרתי הוויה".
דניאל גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1970 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השלים בהצטיינות קורס מש"קים, קורס נהגי-טנק וקורס מפקדי טנקים. הוא התייחס אל תפקידו ביחידה במלוא הרצינות. הייתה בו בגרות רבה מהמקובל בגילו והוא לא נזקק לשררה כדי לפקד על חייליו. במחלקתו שררה תמיד אווירה נעימה ומפקדיו, שהכירו בכשרונותיו, סמכו עליו "בעיניים עיוורות", כפי שאמר סגן-אלוף יוסי. בתקופת שירותו בצבא השתתף דני בכמה וכמה קרבות: בפשיטה ללבנון היה אחד המצטיינים; בקרב על ציר חושנייה פעל ביזמה ובתושיה רבה, ובתקרית עם הסורים בשלהי שנת 1972, השמיד שני טנקים. על פועלו בתקרית זו הוענקה לו תעודת הצטיינות. במלחמת יום הכיפורים השתתף דני בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת-הגולן. ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973), נפגע ונהרג בקרב הפריצה לתל יוסיפון. על גבורתו בקרבות זכה דני לעיטור המופת, והרי סיפור הקרב כפי שהובא בעיתון "במחנה": "יחידתו של דני ישבה בציר חושנייה. בניסיון הפריצה הסורי הראשון על הציר, חסמו דני ושמוליק הסמג"ד טור שריון סורי גדול והשמידו ממנו כארבעים טנקים. בשעות הערב, כאשר נפצע הסמג"ד עבר הפיקוד לידיו של דני. משלב זה נודע דני בקשר בכינוי 'כוח ברקוביץ' וכך מילא תפקיד, שהיה מעל ומעבר לתפקידו המקורי.