הנופלים

סגן

אמוץ ארד

בן 20, קיבוץ חולתה

סיפור הקרב

אמוץ חזר לפלוגה ביום רביעי, 10/10/1973, אחר הצהרים וצוות כמ"מ 4. למחרת, 11/10/1973, ולאחר קבוצת פקודות נעו הטנקים של פלוגה ב', כחלק מכוח חטיבה 679 ותפסו עמדות צפונית לציר "אמריקה – ציר קונייטרה דמשק. מטרת המהלך הייתה כניסה לסוריה וכיבוש המובלעת בתוך סוריה.

בסביבות השעה 16:00 קיבלה הפלוגה פקודה לנוע לציר אמריקה ולהגיע לחאן ארנבה. ציר אמריקה היה מלא בטנקים ישראלים (מגדוד שלחטיבה 179 שנכנס לסוריה ראשון) פגועים וחלקם טנקים שעלו באש. הפלוגה נעה במהירות ולאחר זמן קצר הגיעה לצומת שנמצאת מערבית דרומית לחאן ארנבה שם קיבלה פקודה נוספת לנוע צפונה כק"מ וחצי ואחר כך לנוע מזרחה. הפלוגה שבראשה נע המג"ד (משה הראל מחטיבה 679) נעה על הציר צפונה אך טעתה בניווט ובמקום לפנות מזרחה המשיכה על הציר לתוך מגננת תל דהור. בזה אחר זה נפגעו הטנקים של הפלוגה ומתוך שישה טנקים יצאו שנים, הטנק של אמוץ והטנק של המ"פ יעקב צ'סנר. אמוץ חילץ את הצוותים של מ"מ 1 ושל מט"ק 1א' כך שבתוך הצריח היו 12 טנקיסטים. זמן קצר לאחר ההוראה של צ'סנר לסגת נפגע הטנק של אמוץ, מספר אנשי צוות נפצעו וצידוד הטנק הושבת. תא מספר 9 עלה באש, אך הטנק המשיך לנוע. דקות ספורות לאחר מכן נפגע אמוץ מכדור נשק קל וצנח ללא רוח חיים לתוך הצריח.

פינת המשפחה

מספרים על אמוץ

סגן אמוץ ארד

נולד ב.7.10.1953-

דברים שכתבו אחיותיו תמר ומיכל שנמצאות איתנו:

אמוץ ציין 20 שנה ועוד 3 ימים.

מעט מאוד הספיק במעט הזמן שהיה איתנו.

כתינוק וכילד פעוט היה שונה לגמרי מאותה דמות בלונדינית תמירה וחסונה, אותה הכרתם בשנות שירותו בצבא.

תחילת חייו הייתה רצופה מחלות, רופאים, בתי חולים ועוד כהנה בילויים שלא הוסיפו נחת לנפשו הרכה. האסטמה ממנה סבל בשנותיו הראשונות נעלמה בשלב מסוים ואז התגלו היכולות והחוזקות שלו.

כשבגר המשיך להיות נער שקט ומופנם. מעט מאוד שיתף את ההורים ואותנו, אחיותיו, בבעיותיו ולבטיו.

ניחן ביכולת טכנית שליוותה אותו בכל שנותיו, כאשר כל פעם יזם אתגר טכני חדש.

במקביל' עסק בצילום, כאשר האתגר העיקרי, היה פיתוח תמונות במעבדת הצילום המאולתרת שלו.

ומעל הכל היה קשור למקום העבודה שלו, ענף גידולי השדה וגידול הכותנה. קשריו החברתיים עם אנשי הצוות שלו היו מצוינים כאשר על הצוות ניצח אבנר גולדשמידט ז"ל שנפל אף הוא ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים.

המשפחה, אף כי היתה קשורה ומלוכדת, לא נתנה לאמוץ את אשר היה זקוק לו כל כך – קשרי אח ואחיות.

כשהיה בן 12 נשאר בן יחיד בבית. אנחנו, שתי אחיותיו, נישאנו, הקמנו בתים משלנו ויצאנו מקיבוץ חולתה. ניכר היה שקרבתנו חסרה לו ועל כן, השתדלנו לפצות בביקורים תכופים. אבא ואמא השתדלו ככל יכולתם להיות לו הורים ואחיות כאחת.

ברבות השנים, שתינו חשנו את הריחוק ממנו. מי חשב על פרידה מוחלטת שכזו!

היום, בנקוף הזמן והשנים, כאשר הגיל אומר את דברו, חסרונו של אמוץ הולך ומעמיק.